ישמח משה
וקשה טובא בגמרא הנ"ל. (א), בהא דמשני אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים וכו', דהנה בהורג רשע ואותו רשע היה מפרנס לצדיק אחד, יתכן לומר דאף שבהריגת הרשע הזה לא היה בו מן המרי כל כך, דקוצים כילה מן הכרם ואולי היה מן המורידין ולא מעלין, אך כיון דפרנס לצדיק, מעלה עליו כאלו הרג להצדיק והוא מרי גדול מאד. אבל אם הורג להצדיק וזה הצדיק היה מפרנס לאיזה רשע, ודאי לא יתכן לומר שיש מרי גדול בההריגה להצדיק משום שהיה מפרנס להרשע זה, ומעלה עליו כאלו הרג לרשע זה, דכל שומעיו ישחקו למאמר זה, דלמה לתלות הריגת צדיק בהרשע כדי להגדיל האשמה, הלא בעצם הריגת צדיק הוי אשמה אלף אלפי אלפים פעמים. וכן כאן שהרג צדיקים כהנים משרתי ה', ותולה הריגתם במה שספקו מים ומזון להגבעונים השפלים ונבזים האכזרים ולא נתגיירו רק מאימת מות, והיא תמיה גדול לענ"ד. (ב), דמקשה קתבע אל שאול וכו', דהיינו דהיה נראה להגמרא לכאורה דהוא כמו סתירה בהדברים דאיך תובע כבודו וחטאו, ועל זה משני באשר משפטו שם פעלו ואין זה סתירה, אבל עדיין קשה איך מישך שייכי הני שני תביעות להדדי. והנה חוץ לדרך הדרוש אמרתי ליישב זה במאי דמישך שייכי הני ב' תביעות להדדי, דהא במסכת מגילה (פרק קמא דף י"ד.) בגמרא והנה רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר (שמואל א' כה כ), מן ההר מבעיא ליה, אמר רבה בר שמואל מלמד שנטלה דם והראתה לו, אמר לה וכי רואין דם בלילה, אמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה, אמר לה מורד במלכות הוא ולא צריך למידייני, אמרה לו הרי עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם, עד כאן לשון הגמרא. הרי מבואר דדוד ואביגיל היו מחולקין בדין, שדוד היה סבור שיש לו דין מלך משעה שנמשח על ידי שמואל, ואביגיל סברה שאין לו דין מלך כל זמן ששאול קיים. והנה מובן דאם דוד היה לו דין מלך משעה שנמשח, אם כן אין לשאול דין מלך מאותה שעה, דאין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא (ברכות מ"ח ע"ב), ואם לא היה לדוד דין מלך כל זמן ששאול קיים, אם כן היה לשאול דין מלך כל ימי חייו, וזה פשוט. והנה איתא באגדת שמואל (הביאו הפרשת דרכים בדרך המלך ובדרך הרבים) דשאול הרג לנוב עיר הכהנים, משום דשאלו לדוד באורים ותומים ואין נשאלין אלא למלך (יומא ע"א ע"ב), ואם כן מורדים במלכות שאול המה, עד כאן. אבל אם היה לדוד דין מלך ולשאול לא היה דין מלך, ודאי אינם חייבין מיתה אף לפי דעת דואג ושאול, דאין נשאלין גם למי שהציבור צורך בו רק למלך, כמבואר באגדת שמואל (הובא בפרשת דרכים דרך הרבים דרוש י"ג והוא דף ל"ט ע"א וע"ב בדפוס זאלקווא), ואף שבשעת משיחת שמואל לדוד היה בהסתר משאול, מכל מקום אחר כך נתפרסם, כמו שפירש רש"י (שמואל א כג יז) על הא דאמר יהונתן לדוד וגם שאול אבי יודע כן, עיין שם. והנה במסכת סנהדרין (דף מ"ו ע"ב) אבעיא להו הספדא יקרא דחיי הוא, או יקרא דשכבי הוא, הקשו התוספת (ד"ה הספידא) תימא הא דאמר בפרק הערל אל שאול ואל בית הדמים, אל שאול שלא נספד כהלכה, ואי יקרא דחיי הוא, הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו. ותירצו דאפילו הוי יקרא דחיי, שאני מלך דאיכא בזיון טפי לגביה שלא נספד כהלכה, עכ"ל התוספת. ואם כן לפי זה מבואר הסמיכות שפיר אל שאול שלא נספד כהלכה, ושמא תאמרו אנן סבירא לן יקרא דחיי וישראל מחלו על כבודן, הלא מלך שאני, וכי תימא דכבר אין לו דין מלך משעה שנמשח דוד, אם כן מגיע עונש אל בית הדמים וגו' דקטיל לנוב, מאי תאמרו שהיו מורדין במלכות, אם כן על כרחך צריך אתה לומר דהיה לשאול דין מלך כל ימי חייו, אם כן הדר מגיע עונש על שלא נספד, וממה נפשך מגיע עונש על אחד מהן כנ"ל. ועל פי זה יובן הגמרא מסכת ברכות (דף י"ב ע"ב) כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו וכו', שם ואלו אורים ותומים לא קאמר משום דקטליה לנוב עיר הכהנים, עיין שם. ואינו מובן דמשום דקטליה לנוב וכו', יתבייש לומר אורים ותומים, הא לא הזכיר נוב וכו'. ואי משום דבאותה מדה חטא, יתבייש משום דישיב לו מדה כנגד מדה היא זו, אם כן לא היה לומר גם בנביאים, משום דישיב לו משום שעבר על דברי הנביא כשחמל על אגג. ועל פי האמור אתי שפיר דנתבייש לומר שלא השיבו לו האורים ותומים, דזה מורה דלא חשיב מלך משעה שנמשח דוד, לכך אין משיבין דאין נשאלין אלא למלך, אם כן הרי נתברר דשלא כדין הרג לנוב עיר הכהנים, לכך נתבייש, ודוק. ועוד יש להוסיף נופך, דאם יאמר דהיה להם להשיבו משום דיש להציבור צורך בו, אם כן הרי גם לדוד כדין עשו הכהנים ששאלו לו כשהיה משוח מלחמה ודוק, ואם כן הוא החזיקו מה דפסק אנפשיה דאין נשאלין אלא למלך והוא לאו מלך הוא, דלחובתו מהני הודאתו של אדם ולא לזכותו, כמו גבי טוען לא לויתי ועדים אמרו שלוה ופרע, ודוק היטב.